כאשר בני זוג נפרדים, יש צורך להחליט מיהו ההורה שיהיה המשמורן הראשי ומיהו ההורה שיראה את ילדיו במסגרת הסדרי ראיה. במקרים מסוימים נקבעת משמורת משותפת במסגרתה שני ההורים מתחלקים בגידול הילדים באופן שווה. לצורך קבלת ההחלטה על ההורים לפעול בשיתוף פעולה מלא. אך מה קורה כאשר ההורים אינם ביחסים טובים ואינם מגיעים להסכמה ביניהם? במקרים אלו, מוגשת על ידי אחד מההורים או על ידי שניהם תביעה למשמורת.
כאשר דן בית המשפט בסוגיית המשמורת, הוא פועל על פי “עקרון טובת הילד”. עקרון טובת הילד הינו עקרון על בכל הקשור להכרעה בנושא משמורת והסדרי ראייה. הפסיקה קבעה שטובת הילד היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית והנפשית וכי יסופקו כל צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. טובת הילד אינה נמדדת לפי האינטרסים של הוריו, ויתחשבו ברצונם רק במקרה והוא תואם את טובת הילד אשר נבחנת כל מקרה לגופו.
החוק הישראלי אינו קובע מפורשות מי יהיה ההורה שיחזיק בילד, אך קיימת חזקת הגיל הרך, לפיה ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם, והאב יוכל לפגוש את ילדיו בהתאם להסדרי הראייה שיקבעו. זוהי ההלכה הנוהגת, אך אין היא סוף פסוק ובמקרה בו הובאו בפני בית המשפט סיבות מיוחדות השמות בסימן שאלה את מסוגלות האם לספק מענה לצרכיו הבסיסים והמיוחדים של הילד, יתכן כי בית המשפט יחליט שלא להחיל את החזקה.
במקרים רבים, על מנת להכריע בשאלת טובת הילד, נעזר בית המשפט בתסקיר של פקידת סעד מיחידת הרווחה באזור מגורי הילדים ובחוות דעת מומחים מתחומים שונים, בעיקר מתחום בריאות הנפש, כגון פסיכולוגים, רופאים ועובדים סוציאליים ואף מייחס לכך משקל רב בקבלת החלטותיו. חשוב לבוא מוכנים לפגישה עם אותם גורמים אשר בוחנים את המסוגלות ההורית שלכם ולרתום אותם לצדכם.